איילת פרטוש עבו
נראה בסדר מבחוץ
איילת פרטוש עבו
"הוא לא אומר לי כלום. לא עונה. רק מרים את העיניים שלו אליי, מרים אותן ומביט בי. רק דרך העיניים הוא יכול לדבר. כי אם ידבר, אם ינסה לדבר דרך פיו, השכבה הדקה שמצטברת לו ליד העיניים תעבור לגרון שלו ותגרום לו לתחושת מחנק משתקת. והוא לא יכול לבכות. הוא לא בוכה. הוא צריך להיות חזק. ככה הוא רגיל, ככה הוא אמור להיות. זה ההסכם בינינו.
הוא חזק, אני משמחת אותו, ושנינו חיים.
אבל זה לא עובד יותר. אני כבר לא מצליחה להחיות אותו. משהו מאוד עמוק מקולקל כאן, ואין לי מושג איך לתקן את זה."
ענבל, רופאה ואמא צעירה, מבינה לפני אבא שלה שיש לו סרטן. היא יודעת שתעשה הכל כדי להציל אותו ומגייסת את כל הידע, העקשנות והקשרים שיש לה כדי שהוא יקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר.
אבל הטיפולים לא מצליחים. המחלה מכרסמת בגופו וביכולת שלו לשמור על הסודות הגדולים שנשארו במורדות הר החרמון ארבעים שנה קודם לכן, ורק אחרי מותו ענבל מבינה את כל מה שנשתק והושתק בניהם כל חייה, רוב חייו.
"נראה בסדר מבחוץ" הוא סיפור על הקרבה, על משפחה, על המעגלים המתפשטים של הסבל שגורמת המלחמה גם למי שלא היה בה, אבל בעיקר הוא סיפור על אהבה גדולה, אהבה שלא מצליחה לנצח את המוות אבל מנצחת את השתיקה.
קצת עלי...
שני הדברים שמניעים אצלי את הכתיבה הם אנשים וסיפורים.
החיבור של שניהם, מצית את הסקרנות, ובמקום שנגמרות לאנשים המילים, נכנס הדמיון לפעולה.
נעים להכיר, אני איילת פרטוש עבו, מומחית בגסטרואנטרולוגיה ורפואה פנימית, נשואה ואמא לארבעה.
"נראה בסדר מבחוץ" הוא ספרי הראשון.
"כל החיים הייתה תחושה עדינה מתחת לפני השטח שאני והוא שותפי סוד. אבל לא ידעתי מה אנחנו מסתירים יחד."
בלוג וסיפורים אחרים
סקירות
בכתיבה רגישה ואנושית המבוססת על סיפור אמיתי של ענבל בהתמודדות קשה באמצע
החיים עם מחלת הסרטן של אביה ויומני מלחמה אירועיה והשלכותיה אותם מספרת
בשני קולות וכביד האומן בצורה מדהימה ומרתקת ההופכת ומתמזגת יחד
הספר הזה מצליח ללכוד כמו ברק בבקבוק את הסיפור שלנו כאן, על שלל גווניו, ואני אגיד שקראתי הרבה ספרים וליוויתי לא מעט ספרים, ובכל זאת אני לא זוכר ביצוע כל כך מהוקצע ומדויק ומצוין ששולח את הקורא לסערת רגשות בלתי נשכחת.
וזו, אולי, הביקורת שלי על הספר הזה: הוא באמת בלתי נשכח.
אומרים שאין שופטים ספר לפי הכריכה, אבל הפעם אני מוכרחה להתחיל בתשומת לב לכריכה. לא רק שהיא יפהפייה, היא מעבירה ללא מילים את רוח הספר, את האהבה וההצמדות הדדית.
יש בספר עצב, אבל יש בו גם תקווה
יש בו מוות, אבל הרבה מאד חיים ומעל לכל ישנה אהבה.
אהבה שיכולה לתקן כמעט הכל
סיפור עמוק שמביט לחיים בעיניים - לדיכאון ולהדחקה. סיפור שמסרב ליפול לקלישאות של כאב ותסכול, של פחד ודאגה. הרגשות קיימים, אך מקבלים ביטוי שלם, הגיוני ומציאותי.
הכתיבה קולחת, הסצנות כתובות היטב, ויש קצב קבוע בעלילה. מרגישים שנעשתה עבודת מחקר טובה.
ו..טיפ קטן: אל תדלגו על דבר הסופרת בסוף.
כתוב באופן קולח ומרתק, כך שהדפים נהפכים כמו מעצמם וקשה לעצור.
מה שעומד בבסיס הספר הוא מחיר השתיקה - עד כמה טראומת הלם קרב שאינה מדוברת ומטופלת יכולה לכרסם באדם, ולא רק בו אלא בכל סובביו.
כל אחד צריך לקרוא את הספר הזה, כדי להבין ולו במעט מה עובר על אותם חיילים גיבורים שמצליחים לצאת מהקרבות בשלום, ומתמודדים עם כך כל חייהם.
לזכותה של פרטוש ייאמר שהיא לא נפלה לרגשנות יתר, ולא מאכילה את הקורא בכפית במנות של עצב ותועפות דרמה. ודווקא משפט אחד, בנאלי לכאורה, הוא זה שגרם לי ליבב. כששלומי פונה לרופאה שלו ואומר לה: "תודה רבה, דוקטור." למה המשפט הזה? קראו ותבינו.
טקס יום הזכרון מטעם עמותת רסיסים, 2021
